דבר העורך

בהלל ובשיר תודה נודה לאלוהינו שהחינו וקיימנו והגיענו ליום הזה לזכות את הרבים בספר "מנורת המאור" מפורש ומבואר בשפה השווה לכל נפש. אני עבדכם הנאמן רכשתי את השכלתי התורנית עוד בהיותי נער אצל אדוני מורי ורבי אבא "מארי סאלם בוטא" נע"ג שהיה חכם (מוהל שוחט חזן מלמד תינוקות של בית רבן וכל זה ללא שכר), היה משכים ומעריב לבית הכנסת שעות לפני זמני התפילה, ויוצא שעות לאחר סיום התפילה, את כל חייו הקדיש ללימודי התורה. נולדתי במגדיאל א' דראש השנה שנת תש"י, לפרנסתי עוסק אני בייעוץ מס כעצמאי בהוד השרון, אך מנוח לנפשי מצאתי בעולם התורה. בין השנים תש"ס - תש"ע התחלתי לכתוב את חיבורי על מנורת המאור ובעזר השם יתברך החלטתי להוציא חיבור זה לאור. תודתי נתונה לאשתי היקרה אורית ולבנותיי ירדן ולירון שאפשרו לי ללמוד ולבניי שוהם ויוסף הי"ו שסייעו בעדי. כמו כן תודתי נתונה לרב אהרן פטישי הלוי ז"ל, שהאיר את עיני בתחילת דרכי בהבנת פרקי מנורת המאור וכן לגבי הניקוד התימני, ועל כך אני מודה לו מקרב לב. 

זכור לי אותו קטע שאמרה הגמרא במסכת תענית (כ"ג, א), ושהיה נר לרגלי: "עָלְמָא בְּחָרוּבָא אַשְׁכַּחתֵּיהּ כִּי הֵיכִי דְּשָׁתְלִי לִי אֲבָהֲתַי שָׁתְלִי נַמִי לִבְרַאי", עולם מלא חרובים מצאתי", כפי ששתלו לי אבותיי כך שותל אני לבניי, כלומר יש צורך לעמול בהווה כדי להכין גם לדורות הבאים. לפני כל פרק מובא החיבור בתחילתו בלשון עברית בת ימינו אשר נועד להכין או ללמוד את הפרק, כלומר להבין מה הפרק בא ללמדנו בטרם יקרא הקורא את הפרק בציבור. ובהמשך מובא הפרק בכתב מודגש ומנוקד זה הטקסט המקורי כפי שהטקסט מופיע בהוצאת מוסד הרב קוק, שהושלמה על פי דפוסים ראשונים.

הספר מנוקד על פי מסורת הקריאה של יהודי תימן. מסורת זו יש לה זיקה למסורת הלשון הבבלית. מסורת הקריאה שונה בין הקריאה במקרא לבין הקריאה בטקסטים שלאחר המקרא, כמו שאמר רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו" (עבודה זרה נ"ח,ב/ חולין קל"ז, ב). מסורת קריאה זו נתקיימה במשך הדורות ועברה מדור לדור, כמו למשל: ההבחנה בין בג"ד כפ"ת דגושות ורפויות, או הגייתו של השווא הנע. על דיוקה של מסורת זו יכולים אנו ללמוד גם מדרכם של מלמדי תינוקות בהוראת הקריאה לתינוקות של בית רבן. מלמד תינוקות מבקש לעקור כל תופעה של קריאה מגומגמת, קריאה שאינה ברורה, כדי שהקריאה תהא בהירה. קודם שנתקבלה אצל בני תימן מסורת המקרא הטברנית, נהגה אצלם המסורת הבבלית. אין אנו יודעים בבירור אימתי החל אצל יהודי תימן תהליך זה של עקירה ממסורת למסורת, מכל מקום, אפשר להניח שעד ימיו של הרמב"ם נהגו בני תימן על פי המסורת הבבלית. השקפה זו של יהודי תימן נתערערה כנראה כשהגיע אליהם "היד החזקה" של הרמב"ם (בשנת 1180). בחיבור זה אומר הרמב"ם דברים מפורשים לגבי כתב היד שהיה בעיניו בעל הסמכות העליונה והקובעת: "וספר זה שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע שהיה במצרים והוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים, להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכים לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים והגיהו פעמים רבות, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו" (היד החזקה, הלכות סת"ם, ח, ד). דברים אלו נאמרו בעיקרם לעניין הפרשיות הפתוחות והסתומות, אבל הם נתקבלו כמחייבים וקובעים לגבי ענייני מסורת המקרא בכללה.

סמכותו ההלכתית והאישית של הרמב"ם הייתה, כידוע, גדולה מאוד בתימן, ויש לשער, שדעתו של הרמב"ם לגבי כתב היד המוסמך של המקרא עוררה את חכמי תימן לתן דעתם על השוואת המסורת של בן אשר למסורת שבידם המסורת הבבלית. מן הסתם הגיעו לתימן ממצרים כתבי יד טברניים מדוקדקים, והעיון בהם לימד את חכמי תימן שהמסורת המוסמכת של המקרא נבדלת בבחינות מרובות מן המסורת המקובלת בידם, והמסקנה הברורה והמעשית הייתה שיש לעבור ממסורת למסורת.       

   עיקר מטרתי בהוצאת ספר זה הוא לזכות את אחי בני ישראל יהודי תימן, אשר נהגו במשך למעלה משלש מאות שנה עד עצם היום הזה לקרוא בכל שבת פרק אחד מתוך מנורת המאור. וכיוון שראיתי בשנים האחרונות עצלות בני האדם להמשיך ולקרוא במנורת המאור בכל שבת מכל מיני סיבות: בחלק מבתי הכנסת קוראים בכל שבת וגדול שבהם מסביר את הפרק ומה הפרק בא ללמדנו. בחלק אחר קוראים משום מנהג ואינם מבינים גודל מעלת הפרק ואת הקשר שלו לפרשת השבוע. ובחלק אחר הפסיקו לקרוא כיוון שאינם מבינים. לאחר שעיינתי בכמה פרקים ב"מנורת המאור", ראיתי שחסרים בו כמה דברים כדי שקורא בן זמנינו יבין את גודל מעלת הפרק ומה הפרק בא ללמדנו. הפסוקים שהובאו במנורה על ידי המחבר הם אינם בשלמותם ועל כן הבאתי את הפסוק בשלמותו בחיבורי זה ואף ניקדתי אותו. פרקי מנורת המאור כפי שהם הובאו על ידי רבי יצחק אבוהב הינם בלשון מאוד מצומצמת, ועל כן הרחבתי פרקים אלה על פי המובא בתלמוד הבבלי בגרסתו המודפסת. המילים הארמיות תורגמו לעברית וכמובן נעזרתי במפרשים שונים כגון התוספות, רש"י, מדרש רבא מדרש תנחומא ואחרים לצורך הבנת הפרק.

לאחר כמאה ועשרים פרק התחלתי להבין את גודל חיבורו של רבנו יצחק אבוהב זצו"ל, ומדוע התחבב ספר זה על יהודי תימן במיוחד, עד כדי כך שקבעו אותו כחלק מתפילתם ביום השבת. מאחר וספר מנורת המאור מכיל בתוכו כשלוש מאות וארבעים פרק החלטתי לנסות בשלב ראשון לבאר ולפרש כמאה ועשרים פרק בהתאם לפרשת השבוע והמועדים השונים כגון: חגי ישראל אירועים בחיי האדם כמו ברית מילה חתן וכלה בר מצווה וכן בכבוד בית הכנסת וספר תורה, סך הכול כמאה ועשרים פרקים מובחרים כדי להחזיר עטרה ליושנה.

   הקב"ה ייתן בלב כל קורא או לומד בספר זה, שידון אותי לכף זכות ויציל כל מעיין משגיאה או הרהור עוון או אמונה כוזבת. אמן כן יהי רצון מלפני אלוהי אבינו שבשמים.

                              טל  (בוטא)  ציון

מנורת המאור/ציון טל (בוטא) שליט"א

ספר "מנורת המאור" חלק  ב'.

 על המחבר רבי יצחק אבוהב זלה"ה והספר: ספר זה, הנו אחד מספרי המוסר הנפוצים ביותר בעולם היהודי. אולם עוד לפני שהודפס היה נפוץ בכתב יד בכל קהילות ישראל אשר בספרד. תעלומה אופפת את תולדות חיי מחברו, ואין אנו יודעים מתי נולד והיכן חי, משערים שחי בן המאות השלוש עשרה וארבע עשרה. כנראה שהתגורר באחת מערי ספרד והתפרנס מיגיע כפיו, וכמו שאמר בהקדמה: "התעסק בטרדות העולם הזה". אולם כל שעה פנויה הקדיש לתורה ולקח על עצמו לאסוף את אגדות חז"ל שנועדו לקרב את העם היהודי לתורת ישראל ולעבודת ה'.

רבנו יצחק אבוהב זצ"ל מאריך בדברי הקדמתו לחיבור, בחשיבות ונחיצות לימוד האגדה והמדרש בלקטו מדברי חז"ל המפוזרים בים התלמוד, וכותב: "וכמו שהאדם לקיום גופו צריך פעמיים ביום ללחם, והרבה פעמים ביום למים, כך לשם קיום הנפש צריך ללמוד ולקיים מצוות בזמנים ידועים, ואגדות צריך הוא ללמוד בכל עת". ובהמשך הוא כותב: "קורות הזמן מונעים מאתנו לשבת ולקרוא: "חדלו מלמדים בישראל ותהי השקידה נעדרת, כל אדם רעב למאכל וצמא ליין ולא לשמוע את דבר ה', כולם מניחים חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה, ומוציאים כל ימיהם כדי לאסוף הון שאותו ישאירו לאחרים לאחר מותם, ואינם מוציאים מעט מהונם להכין להם צידה לדרך - לחיי העולם הבא. וגם אלו המעטים העוסקים בתורה פונים רק להלכה, מעלים תלי קושיות ופלפולים ואילו את מדרשי האגדה הם משליכים אחרי גוום. על כן מצאתי לנכון לעיין בחיבורים הגדולים שכתובים בהם פרטי כל עניין, לחפש אחרי האגדות המפוזרות בתלמוד ובספרי מדרשים אחרים, המתוקים לחכי העמלים בהם ולהעיר לבות הישנים ולהביאם לחסות תחת כנפי השכינה. על כן לקחתי מהמצוות - את הכללים, ומהאגדות והמדרשים - את עיקר הדברים, לקצר את הדרך למפולפלים ולקרב את לב האווילים ולמול את לב הערלים והנחתי אותם בסדר מיוחד כל אחד במקומו".

וממשיך הרב בלשונו המיוחדת: ולפי שחיבורי זה יאיר לכל אשר חפץ כמו שהאור מאיר, להבדיל בין חושך לאור, קראתיו "מנורת המאור". ואכן במשך הדורות נתקבל הספר באהבה רבה בכל תפוצות ישראל. וכמעט שאין בית יהודי שלא נמצא בו ספר מנורת המאור. ויעידו על כך עשרות המהדורות שיצאו עד עתה לאור. וכל זה מתוך אהבה ורצון עז של כל יהודי להביא ברכה אל ביתו. שהרי זה היה רצון המחבר להאיר ולסלול את הדרך אל היהדות לכל יהודי באשר הוא, להורות להמון העם דרך ארץ ומוסר. והנה ברבות העתים נתמעטה הדעת, ונתרחקנו מלהבין את לשונות חז"ל הכתובים בעיקרם בארמית, ואף לא הצלחנו להבין את עומק העניינים והרעיונות הטמונים בלשון חז"ל בגלל שקיצרו בלשונם ומה שהיה פשוט בדורות קדומים עמום הוא בפנינו. רבי יצחק אבוהב הספרדי שהיה סוחר כל ימיו, קבע עתים לתורה ובסוף חייו חיבר שלושה ספרים. שניים מתוך השלשה: "ארון העדות" (על הדינים הנהוגים בזמן הזה) ו"שולחן הפנים" (על הברכות והתפילות) הנזכרים בהקדמה ל"מנורת המאור" נחשבו כאבודים, אולם בשנים האחרונות נתגלו כתבי יד של חלק מספר שולחן הפנים בלבד.

לספר מנורת המאור שלש הקדמות:

ההקדמה הראשונה מַתְחִילָה "חסד האל מעולם ועד עולם", בהקדמה זו אומר רבי יצחק אבוהב כי בראותו שהתלמוד, אשר הוא יסוד ועמוד ביהדות, נשאר בעונותינו גלמוד ואלה המעטים העוסקים בו אוחזים הפרטים ועוזבים הכללים האמיתיים ומבלים ימיהם בלימוד תּוֹסְפוֹת וחידושים, בקושיות ותירוצים ואין מוציאים פסק הלכה ועוזבים אחרי גֵּוָם מדרשי האגדות, התעודות והסודות, המשלים והחידות אשר הם מזהב חמודות

 חמודות". משערים כי הקדמה זו כתב איש אחר כהקדמה או הסכמה בגיליון הספר, והמדפיס הראשון חשב שהוא הקדמת המחבר והעתיקה בראש הספר (אס"כ - אבוהב ספרדי כהן).

ההקדמה השנייה שכתב המחבר מַתְחִילָה: "אני הצעיר מצעירי התלמידים, הקטן מן השרידים". בפרק זה הוא מתלונן על דרך הלימוד, "בהוראות ודינים מסודרים בכמה פנים", אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אבל "עזבו המרגליות, המתוקים לכל פיות". על כן חשב לחבר את דברי חכמי המדרשים, אשר הם לכל דבר ראשים ולכל ענף שורשים והניח

הדברים הנסתרים אשר הם גבוהים וחמורים, למען יבינום היודעים, על פי ה' נוסעים ולא יהיו עוד תועים, כצאן אשר אין להם רועים. וקרא שם הספר מנורת המאור כדי להאיר לכל יהודי את החושך.

בהקדמה השלישית למנורה, מבאר המחבר את דרך הלימוד של חכמי התלמוד ואומר: וכשדעת רבותינו הייתה נוחה לדבר בהם בענייני המצוות והדינים ולהוציאם מכוח הפסוק, היו דורשים הפסוק מחוץ לפשט הנראה לנו לצורך זכירה בעלמא. בהקדמה זאת מברר הוא את דרך הלימוד של רבותינו גם במדרשי אגדה, כמו למשל המדרש הבא (בבא קמא ס, ב): רב אמי ורב אסי ישבו לפני רבם רבי יצחק נפחא ורצה רבם לומר לפניהם דבר תורה. רב אמי בקש מרבו שיאמר דבר אגדה, ורב אסי בקש שרבו יאמר דבר הלכה. פתח רבי יצחק נפחא לומר דבר הלכה ולא הניח לו זה שביקש אגדה, פתח לומר דבר אגדה ולא הניח לו זה שביקש דבר הלכה. אמר להם רבי יצחק נפחא: אמשול לכם משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת מבוגרת, הצעירה מוציאה לו שערות לבנות מתוך שערו כדי שיראה צעיר, המבוגרת מוציאה לו שערות שחורות מתוך שער ראשו כדי שלא יראה צעיר ממנה, נמצא קירח מכאן ומכאן. ועל ידי כך אתם גורמים לי שלא אומר דבר, לא הלכה ולא אגדה. אמר להם: אם כך הדבר שאין אתם מוכנים לוותר אחד לשני, אומר לכם דבר השוה לשניכם, שיש בו גם הלכה וגם אגדה, אמר הכתוב: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים (שמות כ"ב, ה'), "כִּי תֵצֵא" - תצא משמע שהתפשטה מעצמה ולא שהבעירה אדם. ומצד שני נאמר בהמשך הפסוק: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה" שיש לאש מבעיר שהבעיר אותה והוא חייב לשלם את מה שהאש שרפה, גם אם היא יצאה מעצמה ושרפה, זהו מדרש הלכה שבא הכתוב ללמד. ומדרש אגדה שבא הכתוב ללמד, אמר הקב"ה: אף על פי שהבעירה יצאה מהם בגלל חטאם, עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בירושלים ועל כן חרבה ירושלים ובית המקדש שבה, שנאמר: "כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ (איכה ד, י"א), ואף שהאש שיצאה ושרפה מכוח העוונות שחטאו ישראל, האש היא שלי שאני המצית, לכן אני עתיד לבנותה את ירושלים ובית המקדש באש, מהאש ששרפה אני מכין תרופה למכתה, שנאמר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ (זכריה ב, ט). זוהי דרשת הכתוב באגדה. 

    הספר מבוסס על אגדות חז"ל כפי שהם מופיעים בתלמוד, אותם כתב רב אשי מחבר התלמוד הבבלי אשר קבע אותם בתוך ים התלמוד כחלק מתורת ישראל, כדי שנלמד מהם הלכה ומוסר וכן כדי לדרוש אגדות אלה לפני קהל ישראל. וכבר שאלו על דבר זה את רבנו האי גאון זצ"ל: מה ההבדל בין דברי המדרש והאגדה הכתובים בתלמוד ובין אלה הכתובים מחוץ לתלמוד? תשובתו הייתה כל מה שנמצא בתלמוד מבורר יותר ממה שלא נמצא בו. דברי ההלכה שבתלמוד נמשלו "ללחם" ודברי האגדה שבו נמשלו למים". שנו רבותינו (מסכת חגיגה י"ד, א), כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: בין שמונה עשרה הקללות שקילל ישעיהו הנביא בתוכחתו את ישראל, נאמר: "כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם" (ישעיה ג, א), ופירשו רבותינו: "כל משען לחם" אלו בעלי תלמוד, בעלי ההלכה שיש לסמוך על הוראתם כסמיכת לחם, שנאמר לגבי התורה: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט, ה). "וכל משען מים" אלו בעלי אגדה שהאגדה משולה למים, שדבריה מושכים את ליבו של האדם כמים הזורמים בנחל וגורפים ומושכים איתם כל דבר שבדרך. כך האדם זקוק לצורך קיומו, למעט לחם

ביום, ולמים מספר פעמים ביום, כדי לקיים את בריאות גופו. כך גם לצורך קיום בריאות הנפש צריך לעסוק בענייני הלכות ומצוות בזמנים ידועים, ובענייני האגדות צריך לעסוק בכל עת.

אגדה מהי? החלק שבתורה שבעל פה שאינו עוסק בהלכה אלא במכלול ענייני החיים: בבורא ובבריאה, בעולם ובאדם, בישראל ובעמים, באמונות ודעות, במוסר ובדרך ארץ. האגדה כשמה כן היא - אמירה, סיפור הבא למשוך את לב האדם, כדי לחנכו ולהדריכו בנתיבות החיים. האגדה כלולה אף היא בגדר מצוות תלמוד תורה, אך עם זאת אין לומדים הלכה ממדרשי אגדה. דברי האגדה מצויים פה ושם במשנה ובעיקר במסכת אבות ובשיעור ניכר יותר במסכתות הקטנות, בתוספתא, בבריתות, בשני התלמודים ובמיוחד בספרי המדרשים.

רבי אברהם בן שמואל זַכּוּת בעל "ספר יוחסין", שחי בתקופת גירוש ספרד מזכיר: ומצאתי גם כן בספר "מנורת המאור" האחר שאין הוא של רבי יצחק אבוהב, אלא של רבי ישראל אלנקוה. מתברר אפוא כי כבר בימיו היו שני ספרים, בשם מנורת המאור ואומנם שני הספרים נמצאו. (רבי אברהם בן שמואל זַכּוּת בעל "ספר יוחסין", חי רוב חייו בספרד ובפורטוגל בשנים 1452 1515 היה תלמידו המובהק של רבי יצחק אבוהב אשר זכה לכינוי "אחרון גאוני קסטיליה", כדי להבדילו מרבי יצחק אבוהב מחבר מנורת המאור).

 בשנת רע"ד (1514) הודפס ספר מנורת המאור לראשונה בקושטא - איסטנבול שבטורקיה. כחמישים שנה לאחר המהדורה הראשונה הובא הספר לדפוס במנטובה (1564 שכ"ב) שבאיטליה והמדפיס מסיים את ההגהה ואומר: המהדורה הראשונה הייתה מלאה סיגים, ואנו ביערנו הקוצים מן הכרם ואת הפסולת מתוך האוכל. מהדורת מנטובה שמשה יסוד למהדורות הבאות, בשנת ת"ס (1700) מובא לדפוס באמשטרדם פירוש "נפש יהודה" למנורת המאור של רבי משה פרנקפורט שהיה דיין באמסטרדם בירת הולנד.

בשנת תרי"ז (1857) הובא הספר לדפוס בליוורנו שבאיטליה לאחר הגהה, על ידי רבי משה חנוך הלוי, אשר נדפס באמשטרדם. והמציין את כוונתו לזכות את הרבים בני ישראל "אנשי תימן כולם קדושים אשר נפשם חשקה בתורה". כעשרים שנה לאחר מכן (בשנת 1877) הובא הספר לדפוס באלכסנדריה של מצרים. המוציא לאור חיים מזרחי מציין, כי לאחר שעלה בידו להקים בעיר בית דפוס להדפיס ספרי רבותינו, הביא את הספר הזה כספר ראשון בבית הדפוס. הספר זכה גם לקיצורים ורבי משה פרנקפורט מחבר הפירוש "נפש יהודה" כלל את דברי המוסר שבספר, בספר "שבע פתילות" בשנת תפ"א  (1811) .

   מבין כל המהדורות המרובות של ספר מנורת המאור, המהדורה המסודרת ביותר עד כה, היא המהדורה שהוציא מוסד הרב קוק שהושלמה והותקנה ע"י רבי משה חיים קצינלבויגן בשנת תשכ"א (1961), מהדורה שהוגהה על פי דפוסים ראשונים עם הערות וציונים חשובים. נסח מהדורה זו הנה בעיקרה גרסת המחבר בהוצאת מוסד הרב קוק המבוססת בעיקר על הדפוס הראשון עם כל ההשלמות של מה שהושמט במשך השנים על ידי הוצאת דפוסים שונים וכן השלמות בשל השמטות צנזורה.

 הספר נכתב עוד לפני שהמסכתות הראשונות הובאו לדפוס. המעין היטב במנורת המאור ובהערות של הוצאת מוסד הרב קוק ייווכח לראות שגרסת המחבר קרובה יותר לגרסת ה"עין יעקב" מאשר לגרסה של הגמרא אשר לפנינו, הן בשמות בעלי המאמרים והן בנוסחת המאמרים עצמם. המחבר עצמו לא תמיד דייק בדבריו והרבה עניינים חוזרים על עצמם בספר. וכמו שהמחבר עצמו כותב בחתימה לספר, שחזר על דברים במספר מקומות: "ואם קצת מדברי האגדות כתבתי במקום אחד וחזרתי עליהם אחר כך במקום אחר כפי צורך העניין, זה משום שלא זכרתי שכתבתי אותם במקום אחר".